תפישה מוטעית רביעית: סין העתיקה הייתה עריצה ונחשלת

בתקופת שושלת צ'ין (206-221 לפנה"ס) הקיסרים הפכו לשליטיה העליונים של סין. אף על פי שהחברה הסינית הקדומה מעולם לא הגדירה חוקה, האידיאולוגיה הקונפוציאנית שיחקה תפקיד דומה בפיקוח על הכוח שבידי הקיסר.

"שלושה דיונים על השמים ועל בני האדם" נכתב על ידי המלומד הקונפוציאני דוֹנג ג'ונג-שוּ עבור הקיסר ווּ-די. החיבור מסביר בהרחבה מדוע קיסרים חייבים לציית לעיקרון הקונפוציאני של רֶן-ג'נג (ממשל נדיב). מתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס עד 220 לספירה) והילך, החשיבה הקונפוציאנית הציבה את הקיסר תחת בחינה מתמדת.

 מאז השושלות סווי (581–618 לספירה) וטאנג (618–907 לספירה) הונהגה בסין מערכת "שלוש מחלקות ושישה משרדי ממשלה" (סאן-שֶנג ליוּ-בּוּ ג'י), הדומה למערכת הבדיקות והאיזונים המיושמת בעולם המערבי. הצווים הקיסריים עברו בדיקה חוזרת ואושרו על ידי גוף מפקח שבסמכותו לפסול את פקודות הקיסר.

סין העתיקה נהנתה גם מחופש דיבור. מייסד שושלת סונג, הקיסר טאי-זוּ, נשבע כי לעולם לא יהרוג את שריו או את מפקחיו, ובכך העניק להם את החופש להביע את דעותיהם ואת עמדותיהם.

מאז ראשית ימיה של הציוויליזציה הסינית, תמיד כיבדו בה את הרכוש הפרטי. לפני שהמפלגה הקומוניסטית תפסה בכוח את השלטון, מעורבות הממשל הגיעה רק עד לרמת המחוז (המקבילה כיום לרמת העיר). למעט במקרים של הפקעת רכוש על ידי הצבא, איסוף מסים ושימוש בכוח אדם לפרויקטים ציבוריים, הממשלה לא התערבה כלל בחיי האזרח הממוצע.

אסכולת הטאו מדגישה איזון בין יין ויאנג ותורתו של קונפוציוס דוגלת בהרמוניה גם במצבים של חילוקי דעות. לפיכך, סין העתיקה הייתה חברה מגוונת, ובה בעת גם סבלנית. זה בלט במיוחד בתקופת שושלת טאנג, כאשר הבודהיזם והטאואיזם, כמו גם דתות מערביות כמו הנצרות והיהדות, התקיימו ושגשגו בסין אלו לצד אלו בפתיחות.

קיסר סין, שכונה גם "בן השמים", נדרש לציית לצווים השמימיים ולרכוש כבוד רב לאלוהויות, למסורות, לתרבות ולאבותיו הקדמונים. דרישה זו לא הייתה ייחודית לסין, ובמהלך ההיסטוריה ניתן למצוא לה דוגמאות דומות נוספות, למשל ברומא העתיקה ובאירופה של ימי הביניים.

בתקופת שושלת האן נוסדה בסין "המכללה הקיסרית" שסיפקה מסגרת חינוכית שיטתית להכשרת האליטה. בתקופת שושלת סווי התפתחה מערכת קיסרית מקיפה ונטולת פניות לבחירת פקידי ממשל ונושאי משרות ציבוריות. שוויון הזדמנויות בחינוך התאפשר לבני העם הסיני, לאחר שקונפוציוס הנהיג מנגנון של שיעורים פרטיים. גם הספרות היפה של סין העתיקה שגשגה; שום חיבור שנכתב בעידן המודרני אינו משתווה לה.