המהפכה התרבותית

במהלך העשורים האחרונים, סין חוותה על בשרה מגוון רחב של "תנועות". במערב אנחנו נוטים לחשוב על תנועה חברתית כעל קבוצת אנשים המתקוממת לנוכח דיכוי או נלחמת למען החופש או הצדק. אולם בסין, בעשורים האחרונים, הדינמיקה הפוכה לחלוטין – תנועות חברתיות פורצות בחסות המשטר. מאז שהמפלגה הקומוניסטית הסינית תפסה את השלטון ב-1949 במהפכה אלימה, "מלחמת המעמדות" הייתה אחת מהתורות המגדירות אותה. תנועות שונות הושקו בניסיון לחסל קבוצות או אידיאולוגיות שונות שנתפסו עלי ידי המפלגה כאיום.

"התנועה לדיכוי האנטי מהפכים" בשנות ה-50 המוקדמות נועדה להרוס את הדתות הסיניות המסורתיות - הבודהיזם והטאואיזם. כששלטון המפלגה הוא באופן רשמי מרקסיסטי-אתאיסטי, דתות בהכרח ניצבות בניגוד לו, והן נתפשו כאיום המרחיק מהמפלגה את הלבבות ואת הנפשות של ההמונים.

התנועה "נגד הימניים" ב-1957 שמה לה למטרה את האינטלקטואלים, כיוון שהם יכלו בקלות לנתח ולחשוף את מניעי המפלגה. שתי תנועות אלו יצאו לפועל תחת הנחיותיה הישירות של המפלגה והן הובילו לטבח האליטות התרבותיות של סין, כשהן סוללות את הדרך לאנשי המפלגה ומאפשרות להם להחליף את התרבות הסינית המסורתית בתרבות המפלגה הקומוניסטית.

מהפכת התרבות (1976-1966) הייתה קטסטרופלית לתרבות הסינית המסורתית. במהלך התנועה הפוליטית המסיבית וחסרת התקדים הזו, התרבות הסינית בת 5,000 השנה הושמדה כמעט לחלוטין. הקמפיין ביסס את פולחן האישיות של מאו דזה דונג והנחיל בעם הסיני את דרך החשיבה ואת סגנון הביטוי של מאו. שרידים עתיקים, קליגרפיות וציורים, ספרים קלאסיים וכתבי קודש נשרפו. מקדשים ופסלים רוסקו לאבק ומיליוני אנשים איבדו את חייהם. החגים הסיניים המסורתיים, כללי ההתנהגות והנימוסים, צורות הבידור, ולמעשה התרבות עצמה, לעולם לא ישובו לקדמותם.

החלק השישי מתוך "תשעה דיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" (פורסם על ידי אפוק טיימס) מציע הסבר מקיף על פרק זה בהיסטוריה הסינית.