זרקור על אמן: קֶנג'י קובאיאשי

קנג'י קובאיאשי

נולד בטוקיו, יפן

מופיע עם שן יון החל מ-2010

 

"לתת לאחרים תקווה ושמחה – זו המשמעות העמוקה ביותר של חיי.

אמנות גדולה מעוררת טוב לב, אמונה ויראת כבוד כלפי משהו שגבוה מאיתנו.

לפני עשרים שנה שן יון נתן לי השראה.

היום, אני עומד על הבמה הזו, ממשיך את ההשראה הזו ומשתף אותה עם העולם".

 

מתי לראשונה התעניינת בריקוד?
ב-2006, כשהייתי בן תשע, צפיתי בפעם הראשונה בחיי בהופעה של שן יון ביפן ונדהמתי לחלוטין מהרקדנים על הבמה. אני עדיין זוכר את הקטע "ערבות מונגוליות". מאוחר יותר לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, במיוחד על אחת מהתנועות בריקוד. כשחזרתי הביתה המשכתי לבצע את התנועה הזו בפני אימא שלי מדי יום. מאוחר יותר גיליתי שזו טכניקת ריקוד סינית הנקראת "קפיצה מעגלית" (Circle jump). מאותו יום ואילך, חלמתי להיות אמן כמוהם.

סיבה נוספת היא שעל אף היותי צעיר, הבנתי ששן יון חושף את הרדיפה שמנהלת המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) נגד הפאלון גונג. כשהייתי ילד, סבתי נעצרה באופן בלתי חוקי במחנה עבודה על ידי המק"ס. כדי לעזור להציל אותה, חילקתי עלונים וסיפרתי על כך לאנשים רבים, בתקווה שכולם יבינו מה באמת קורה.

מה אתה הכי אוהב בהופעה על הבמה?
בהתחלה, זו הייתה התחושה שאתה מקבל כאשר עבודתך הקשה זוכה להכרה – מה שהופך את הכול לכדאי. להופיע זה באמת נתינה לקהל, וכאמנים, התגובות שלו משמעותיות מאוד עבורנו. אבל עם הזמן, התחלתי באמת להנות באותה מידה גם מהתהליך עצמו – לחזור שוב ושוב ולזקק משהו, ואז בסופו של דבר להציג אותו על הבמה. אני אוהב להיות על הבמה, במיוחד כשאני מציג דמויות מורכבות ומרובדות. אני ממש נהנה לחקור את הרגשות שלהן ולגלם אותן.

האם חווית אי פעם פחד במה או שהיתנסת ברגע מפחיד על הבמה?
כן, כשהתחלתי לרקוד לראשונה, הייתי מתוח. מאוחר יותר, כשהרגשתי יותר בטחון לגבי הריקוד שלי, הייתי פחות עצבני. אבל באותם ימים הייתי גם קצת יהיר ולא הבנתי כמה רחב ועצום הוא עולם האמנות. אחרי שהגעתי לכמה צווארי בקבוק בקריירת הריקוד שלי, הבנתי לאט לאט עד כמה אני קטן והתחלתי לפתח תחושת כבוד כלפי עולם אמנויות הבמה. עכשיו אני גם נהנה מהבמה וגם מכבד אותה... אני מניח שזהו האיזון.

עם יותר מ-100 הופעות ברוב העונות, איך אתה שומר על רעננות ועל סטנדרט אמנותי גבוה?
בכל הופעה אני אומר לעצמי לרקוד טוב יותר מבהופעה הקודמת, כי תמיד יש משהו לשפר. מרגישים עייפות רק כשנעשה שאננים, אבל לאמנות אין גבולות. אם הלב שלך נותר סקרן, תמיד תגלה משהו חדש. כמובן, יש מקרים שאתה נתקע ולא מצליח להתרומם, אבל התמדה היא הכרחית.

חשבתי גם על זה שבכל הופעה הקהל חדש. באופן אידיאלי, הייתי רוצה לבצע כל הופעה כאילו היא הראשונה. אבל במציאות, אתה לא תמיד יכול לראות בבירור את הקהל, ויתכן שתהיה הרגשה שהדברים חוזרים על עצמם. לכן, כדי להעניק חיים לכל הופעה והופעה, צריך למצוא מוטיבציה פנימית.

מה לדעתך הייתה גולת הכותרת בקריירת הריקוד שלך עד כה?
כל דבר עם שן יון – היכולת לסייר עם הלהקה ברחבי העולם, לפגוש אנשים ממקומות שונים, לחוות תרבויות חדשות, מאכלים ונופים עוצרי נשימה! אני גם אוהב לצלם, במיוחד אתרים היסטוריים, הרים ונהרות מפורסמים.

איזה תפקיד ממלא הפאלון דאפא באימונים ובחיים שלך?
זה העיקרון המנחה שלי, המצפן שלי. בחיי היום-יום, קל להיתפס לרגשות, לרדוף אחר תוצאות, להטיל ספק בעצמך, להתלונן או להאשים אחרים. בלי הדרכת הפאלון דאפא, אני באמת לא חושב שהייתי מסוגל להיות אדם טוב.

התרגול הרוחני עוזר לי להניח את האגו, להיות כן יותר, ולכל הפחות, לצעוד בנתיב המוביל לוויתור על האגו. זה מונע ממני ללכת לאיבוד במרדף אחר תהילה או רווח או לחיות למען סיפוק רגשי. לפעמים אני מאבד את דרכי, אבל ההדרכה הזו תמיד עוזרת לי לחזור לנתיב הנכון, במקום להיות מושפע ממחשבות שליליות.

אז הייתי אומר שפאלון דאפא חשוב לי מאוד. גם בחיים וגם בריקוד, הוא שומר עליי רציונלי וטוב לב, תמיד שואף להיות גרסה טובה יותר של עצמי. אני גם מאוד אסיר תודה על כך שאני מוקף בעמיתים, סטודנטים ומורים שחולקים אותם ערכים. קונפליקטים יכולים להתעורר בכל מקום, אבל התרגול הרוחני שלי מזכיר לי להסתכל פנימה במקום להאשים אחרים.

האם החיים בשן יון תובעניים?
כן, לשן יון יש סטנדרטים גבוהים מאוד – הן לריקוד והן לאופי מוסרי. הסטנדרטים ממשיכים לעלות, וכך אנחנו ממשיכים להשתפר. האמנות היא בלתי מוגבלת; אם אתה לא מתקדם, אתה נותר מאחור.

כל דור חדש של אמנים מבצעים מוכשר אפילו יותר מקודמו, מה שבהחלט מגביר את הלחץ, אבל זה גם דוחף אותי לצמוח אמנותית.

חוויתי שלבים רבים. בהתחלה הריקוד היה ממש קשה. מאוחר יותר, כשראיתי את התוצאות, זה נתן לי מוטיבציה. אבל בסופו של דבר, נתקעתי. השקפת העולם שלי על החיים הייתה צריכה להשתנות. כשהשקפת העולם התרחבה, נפתח בפניי עולם חדש לגמרי. לכל שלב יש האתגרים שלו, ולעתים קרובות הקרבות הקשים ביותר הם בתוכך. עבורי, הלקח היה לתת את המיטב שלי בלי להיות אובססיבי לתוצאות.

מה מייחד את הריקוד הסיני הקלאסי?
לריקוד הסיני הקלאסי יש בסיס היסטורי ותרבותי עמוק, ופוטנציאל אקספרסיבי מדהים. הוא עצום ועמוק. הוא כולל משחק, התחושה (שן-יון), תנועות ותנוחות (שן-פה), ומיומנויות טכניות כמו סלטות וקפיצות. כל אלה חיוניים לריקוד הסיני הקלאסי. זו צורת אמנות עשירה במיוחד.

איך אתה ממקד את עצמך לפני הופעה? איך אתה נרגע לאחר מכן?
לפני הופעות אני מקפיד לעשות חימום טוב, לוודא שאני במצב הנפשי הטוב ביותר שלי, ואני מסתגל למצב שהגוף שלי מרגיש באותו יום. אחרי ההופעה, אני אוהב לעשות אמבטיה חמה כדי להירגע נפשית ופיזית.

מהם התחביב או הבילוי האהובים עליך, ולמה?
אני אוהב צילום, כתיבת שירה ובישול. כשסצנה כלשהי או חוויה יפה מרגשות אותי, אני אוהב לכתוב שיר. זו הדרך שלי לדבר עם עצמי ולתפוס את הרגשות שלי. גם אם הכתיבה שלי לא טובה במיוחד, זו עדיין דרך לבטא רגשות. הייתה תקופה שכתבתי יותר ממאה שירים בשנה.

באשר לצילום, אני פשוט אוהב את זה. אין לזה סיבה מיוחדת.

לאחרונה ממש התאהבתי בבישול. זה מרגיע בצורה מדהימה, כל כך מתגמל, ולמדתי כל כך הרבה. אני מבשל אוכל יפני, סיני ומערבי.

במובן מסוים, בישול, צילום וריקוד הם דומים: אתה יוצר משהו, מבין שזה שונה ממה שדמיינת, אז לומד מדוע, ומנסה שוב ולומד גם מזה.

קושי בלתי צפוי של להיות בסיבוב הופעות?
ללא ספק הנסיעות הארוכות באוטובוס.

מהו המקום המועדף עליך לביקור בסיבוב הופעות, ולמה?
יפן! יפן! יפן! כבר הרבה זמן שלא הופעתי שם, אבל אני מקווה להופיע שם בקרוב.

מי הדמות שהכי זכורה לך מבין אלו שגילמת?
ג'או יון בקטע "רוכב לבד להצלה" (Riding Alone to the Rescue). זה תפקיד אקספרסיבי ומסובך מאוד, מלא בעליות ומורדות דרמטיים. זה תפקיד שמתגמל מאוד לבצע, אבל הוא גם מתיש. ג'או יון הוא נאמן, אמיץ, אינטליגנטי וחסר אנוכיות. כל התכונות האלו, כולל ההקרבה והמסירות שלו, באמת נגעו ללבי.

מהי לדעתך הרמה הגבוהה ביותר של ריקוד?
מבחינת מיומנויות טכניות, זה מה שאנחנו מכנים שֶן-דַָאי-שוֹאוּ (הגוף מוביל את הידיים)  וקוּאָה-דאי-טְווי (הירכיים מובילים את הרגליים).

ברגע שהיכולת הטכנית מגיעה לרמה מסוימת, החשוב ביותר הוא העומק התרבותי ומה שיש לך בתוכך. זה מתחיל בטיפוח העצמי של האמן המבצע; זה הדבר החשוב ביותר. ליטוש אמנותי טמון באופן שבו אתה משתמש בתנועות שלך ובדקויות הביטוי שלך, כדי לגרום לקהל לחוות משהו בלתי נשכח. האיכות הייחודית הזו, התחושה הפנימית הזו, זה משהו שאחרים אינם יכולים לחקות.

אם היית יכול לשבת לשיחה עם גרסה צעירה יותר של עצמך, כאשר רק התחלת את דרכך כאמן, מה היית אומר לו?
עבוד קשה יותר, ואפילו קשה יותר. הֶיה צנוע ואל תתלונן – פשוט תעשה את זה.

בקרו בעמוד מכירת הכרטיסים שלנו לגבי מופעי סיבוב ההופעות הנוכחי.