כשלהקת שן יון מסיירת ברחבי העולם, אנחנו בדרך כלל נשארים בכל עיר רק שניים או שלושה ימים. יש לכך כמובן כמה יוצאים מן הכלל (ניו יורק, סן פרנסיסקו, סידני וכדומה), אבל בממוצע, כל קבוצה מופיעה בשתי ערים בשבוע, מה שמסתכם לכ-30 ערים ובערך 100 הופעות לכל קבוצה בכל עונה, הנמשכת כחמישה חודשים.
זה אומר שכמופיעים, אנחנו חייבים להסתגל במהירות לשינויים חדים במזג האוויר, בתנאי הבמה ובגודל שלה ואפילו בשפות השונות המשמשות את המנחה שלנו בדברי ההקדמה שלו. אבל יש גורם חשוב נוסף שאליו קשה יחסית להיערך – הגובה.
במיוחד, כשאנחנו מסיירים ברחבי ארה"ב, מדי פעם אנחנו מופיעים בערים השוכנות בגובה רב. לפי המחלקה הרפואית של צבא ארה"ב, חשיפה לגובה רב מתחילה להשפיע באופן בולט על הביצועים הפיזיים בגובה של בערך 1,200 מ' מעל פני הים וההשפעות האלו הופכות לבולטות יותר בגבהים של מעל 2,400 מ'.
במשך השנים, הופעתי עם השן יון בכמה מהערים האלו. רק בעונה החולפת, הקבוצה שלי (מתוך להקת השן יון) הופיעה בדנוור, קולורדו (1,609 מ'), בקולורדו ספרינגס (1,832 מ') ובמקסיקו סיטי (2,240 מ'). אך אין מה לחשוש, שכן ההשפעות מוגבלות לקשיי נשימה “קלים” כתוצאה מאוויר דליל יותר, לישנוניות מוגברת ול“הפרעות פסיכולוגיות קלות” שבמקרה שלנו מופיעות בצורה של היאנחויות לפני שיעור הריקוד של הבוקר.
אבל בכל הכנות, אכן קשה מאוד לנשום, במיוחד במהלך ההופעה. לפעמים, אחרי שהמסך יורד בסופו של קטע ריקוד, אין לנו אנרגיה להיעמד מיד – אף על פי שאנחנו צריכים, אם אנחנו לא רוצים שידרסו אותנו רקדנים אחרים או פסנתר. גם נגני כלי הנשיפה שלנו, כמו גם הסולנים הווקאליים, צריכים להתגבר על קשיים מסוימים. אבל לא משנה כמה זה קשה, אתה שם על עצמך חיוך ומתגבר על זה ברגע שהמסך עולה.
אני זוכרת עדיין בבירור שלפני מספר שנים (אז זה עוד היה עם "להקת שן יון הבין לאומית") הופענו ב-"ביבר קריק" שבקולורדו – אתר סקי מקסים השוכן בגובה של 2,463 מ' מעל פני הים, וההופעות היו מוצלחות מאוד. כשעמדתי שם ונופפתי לקהל בתום המופע, בעוד אני מרוממת רוח אך תשושה, לא יכולתי אלא לחשוב: ”מזל שהבמה הזו קטנה".
