כרקדנית, אני אוהבת לצפות בחזרות הגנרליות לקראת סיור ההופעות של התזמורת הסימפונית.
רק דמיינו – כל רקדני השן יון והצוות האמנותי מתרווחים להנאתם במושבים הכחולים והרכים של אולם המוסיקה שלנו, ונהנים מהתזמורת שלנו מבצעת קטעים אהובים מהעונות הקודמות. אחרי יום ארוך של חזרות ואימונים אינטנסיביים לתוכנית החדשה של העונה הקרובה, זה פינוק נדיר – בלי זיעה, בלי לחץ – הנאה צרופה.
כשהקונצרט מתחיל, אני על קצה המושב שלי. בלתי אפשרי (ומיותר) לעמוד בפני הדחף להתנועע עם המוסיקה. אני נהנית מניצוחו המהנה והאנרגטי של המאסטרו, מחפשת חברים מוסיקאים שאני לא פוגשת לעתים קרובות, ומחייכת לעצמי מול המבצר המרשים שיוצרים הקונטרבסים השקועים לחלוטין בפריטות הפיציקטו שלהם – שלהפתעתי מתגלות כעשירות, כחמות וכעליזות להפליא.
בקטע השלישי, דואט לחליל ולקלרינט שמסלסל את צלילי הפתיחה של הקטע משוררי ביתן הסחלב וסצנה מוכרת מציפה אותי:
חסרת נשימה לאחר טיול קצר ומלהיב לשושלת טאנג, אני עושה את דרכי מאורות הבמה המסנוורים לאפלולית הכחלחלה של מאחורי הקלעים. בעזרת תמרונים אסטרטגיים (אם כי בלתי מודעים באותו הזמן) אני מצליחה לנווט סביב חברים שעדיין חסרי נשימה ועשרות תלבושות ואביזרים שאנחנו מחליפים במהירות במהלך שלוש ההחלפות המהירות הראשונות של הערב.
האצבעות שלי מנסות להתיר פאה בסגנון שושלת טאנג – תחילתה של טרנספורמציה נוספת (וחפוזה פחות) – משום שבקרוב נקפוץ כמה אלפי שנים לאחור אל אגדה מהתקופה שקדמה לשושלות . בינתיים עיניי סורקות את השטח כדי למצוא שמלת פיית לוטוס וגלימת החצר של שושלת האן, הממתינות בסבלנות שיאספו ויתלו אותן בתשומת לב. מרחוק עולה מבור התזמורת מנגינה שלווה ומסתורית המודגשת באמצעות קולותיהן העוצמתיים והמרעננים של המניפות, בשעה שהרקדניות פותחות וסוגרות אותן במהירות.
מספר שירים לתוך מחציתו השנייה של הקונצרט, אנחות עונג עולות מכל עבר כשעולה קטע אהוב נוסף: פרח האודומברה המסתורי . הפעם הבנות מתחילות בפעילות. בכל רחבי היציע, ידיים גמישות מתרוממות אל על ומתחילות לנוע יחד:
ימין-שמאל-ימין, נובטות יחד ואז נפתחות בלבלוב. ואז 'טר-ל-ללללללללללה!' המנצח מנופף בשרביטו כדי לסמן את סיומו של הצליל האחרון , ואיתו כל אחת מהבנות (מתוך מושב הקטיפה הכחול שלה) מסיימת עם תנוחה של פרח קטן.
אם זרים היו נכנסים לפתע לזירת האירוע, אולי הם היו חושבים שאנחנו "עושות גל" בקונצרט קלאסי. אלא שניהננו יותר ממה שהם יכולים אפילו לדמיין, כשהחיינו זיכרונות מוערכים כפיות הפרחים החמקמקות מקטע הריקוד של השנה הקודמת.
סיור ההופעות הסימפוני
סיור ההופעות הסתווי השנתי של התזמורת הסימפונית של השן יון הוא ההזדמנות של המוסיקאים שלנו לתפוס את מרכז הבמה. הם מעניקים לנעלי הקונצרטים שלהם צחצוח מיוחד, ומקבלים את תורם תחת אורות הבמה. וכשכל התזמורות של הלהקות השונות עובדות יחד, התוצאה היא מעבר לעולם הזה.
בכל שנה, לפני שהמוסיקאים יוצאים לדרך, אנחנו, הרקדנים, הקהל הראשון שלהם. חישבו על זה כעל הצגת בכורה פרטית שלכבודה אנו זוכים בערב חופשי בו אנו מריעים "בראבו!" קולני עד כמה שנרצה
אולי לא כל הרקדנים הסינים הקלאסיים יודעים מהו סולם פה דיאז מינור, אבל כולנו מזהים צלילים מדהימים כשאנחנו שומעים אותם. אחרי הכול, אנחנו לא פרות...
מצטערת, האם גרמתי לכמה גבות להתרומם? בואו ואספר לכם את הסיפור שמאחורי מטבע הלשון, ותדעו למה התכוונתי.
בלתי נתפס
היה היה, בתקופת המדינות הלוחמות (221-475 לפנה"ס), מוסיקאי ושמו גונג מינג-יי שנודע בנגינתו המקסימה על ציתר (כלי מיתר עתיק דמוי נבל) בעל שבעה מיתרים. אך הייתה מאזינה אחת שהוא לא הצליח להרשים...
בבוקר יפהפה אחד, התעורר גונג במצב רוח רומנטי. מרגע שיצא אל הזריחה, הוא החליט שייקח אתו אל הגבעות את הציתר.
שם, בין פרחי הבר והרוח הנעימה, מצא גונג בת מזל שתהיה לו לקהל – פרה סתמית שיצאה למרעה. הוא החליט לכבד אותה במופע פרטי.
גונג התיישב וניגן את שיר מרגש במיוחד. כשהצליל האחרון הלך ודעך, הוא הרים את מבטו עם אנחת סיפוק... רק כדי לראות שהפרה לא מציגה שום תגובה שהיא. מוזר, חשב גונג, וניסה שיר אחר. ועוד אחד. כלום. הפרה המשיכה בלעיסתה
כעוס לחלוטין, גונג החל להלום בכלי ולפרוט בו בפראות כשהוא מעורר המולה מוחלטת. בסופו של דבר הפרה נכנסה לדריכות. אבל לתדהמתו של גונג, הבהמה חדלה מלעיסתה האדישה רק כדי להתבונן סביב בחיפוש אחר "להקת העופות" ששמעה.
זה הסיפור שמאחורי מטבע הלשון הסיני "לנגן מוסיקה לפרה" (對牛彈琴 duì niú tán qín), שפירושו להציג משהו יקר ערך בפני מישהו שאינו מעריך אותו. עכשיו אתם מבינים מדוע אני אומרת שרקדנים הם לא פרות.
בינתיים התזמורת שלנו כבר הקיפה כחצי עולם ופתחה בסיור ההופעות שלה באסיה , והוא ללא ספק יהיה נפלא. אני מצפה בקוצר רוח שגם אתם תשמעו אותם!
