הבדל הראשון: היסטוריה

לבלט היסטוריה של כמה מאות שנים. ניתן להתחקות אחר ההיסטוריה שלו עד לתקופת הרנסנס באיטליה, במאה ה-15. צורת אמנות זו אורגנה באופן שיטתי בידי המלך לואי ה-14, כמאה שנים מאוחר יותר.

ריקוד סיני קלאסי מעוגן בחמשת אלפי השנים של התרבות הסינית. מקורותיו מגיעים עד לריקודים בארמונות הקיסריים העתיקים ולמסורות העממיות שהועברו במשך הדורות. אלמנטים מסוימים השתמרו עד עצם היום הזה באמצעות אמנויות הלחימה, ועל כך נרחיב בהמשך.

הבדל השני: אימון

הן לבלט והן לריקוד הסיני הקלאסי, מערכת אימון שיטתית, אך הגישות שלהם שונות. שיטות האימון של הבלט נפתחות בדרך כלל בעבודת רגליים ובחיזוק הרגליים ושרירי הליבה. אימונים מתקדמים יותר כוללים עבודה עם הידיים, עמידה על קצות האצבעות (פוינט), ריקוד עם בן זוג וטכניקות בלט ברמה גבוהה.

האימון בריקוד סיני קלאסי כולל שלושה מרכיבים עיקריים – מיומנות טכנית, צורה ונשיאה. המיומנויות הטכניות הגבוהות של הריקוד הסיני הקלאסי תובעניות בצורה יוצאת דופן וכוללות תנועות רבות שאינן קיימות בבלט (על כך נרחיב בהמשך).

צורה" היא מערכת של תנועות ותנוחות סיניות מיוחדות רבות. אך אולי החלק החשוב ביותר של האימון הוא "נשיאה", או בסינית – "יון" (אותו "יון" מהשם "שן יוּן"). "יון" הוא התחושה הפנימית שמאחורי התנועה. הוא קשור ישירות לנשימה של הרקדן ולהלך הרוח שלו, ומשקף באופן ייחודי את אישיותו של הרקדן.

הבדל שלישי: מבנה פיזי

ברמה המקצועית, הן רקדני בלט והן רקדנים סינים קלאסיים נמצאים בכושר מדהים, הם דקי גזרה ויש להם גמישות ושליטה בשרירים, ברמות בלתי אנושיות. אך שני סגנונות האימון גם מובילים להבדלים במבנה הפיזי של הרקדנים.

אם לומר זאת בפשטות, ריקוד סיני קלאסי ובלט עושים שימוש שונה בשרירים. הבלט משתמש באנטומיה האנושית הקיימת כדי לפתח שרירים בדרך חדשה המותאמת לצרכים של הבלט.

ריקוד סיני קלאסי, לעומת זאת, עושה שימוש באותם שרירים שבהם אנו משתמשים על בסיס יום-יומי ואינו דורש מהם להתפתח באופן מיוחד. השרירים בהם הרקדן משתמש כשהוא הולך, רץ או משחק כדורסל הם אותם השרירים שבהם משתמשים בריקוד הסיני הקלאסי.

כך שאם אתם רואים רקדן סיני קלאסי הולך במורד הרחוב, ייתכן שתבחינו רק באדם בעל כושר גופני, יציבה נפלאה והליכה קלילה ומלאת חן.

הבדל רביעי: טכניקות

סיבובים, לדוגמה, מבוצעים באופן שונה. בבלט, הם מבוצעים במאונך, כשהגוף משמש כציר ניצב מושלם. בריקוד סיני קלאסי, טכניקות אלה מבוצעות כשפלג הגוף העליון נשען קדימה, עם הטיה כלפי מעלה, או בפיתול לאחור, וכתוצאה מכך, סיבובים יכולים להתרחש במישורים רבים. רקדני ריקוד סיני קלאסי יכולים אף להסתובב כאשר רגל אחת מונפת גבוה מעל ראשם.

דוגמה נוספת הן הסלטות (fanteng) של הריקוד הסיני הקלאסי, שאינן קיימות בבלט. במופעי השן יון, הן בדרך כלל מלוות בקריאות התפעלות מהקהל.

לפעמים, אנשים מכנים בטעות את התנועות האלו "אקרובטיקה" או "התעמלות". אך האמת היא שההיפך הוא הנכון. מקורן של הסלטות הקשות האלו הוא למעשה בריקוד הסיני הקלאסי ויש להן היסטוריה של אלפי שנים.

לפני כמה עשרות שנים, מתעמלים סינים החלו לשאול תנועות אלה מהריקוד הסיני הקלאסי והציגו אותן במשחקים האולימפיים. כך רוב האנשים במערב למדו להכיר אותן, ומסיבה זו רבים לא יודעים לגבי מקורן.

הבדל חמישי: חיבור לאמנויות לחימה

לריקוד סיני קלאסי קשר מיוחד לאמנויות לחימה, קשר שאינו קיים בבלט. ניתן לומר שריקוד סיני קלאסי ואמנויות לחימה סיניות הם כמו אחים שיש להם כישרונות דומים אלא שהם בחרו בנתיבים שונים.

התנועה של התחמקות מחנית, לדוגמה, הפכה לחלק מריקוד כסלטה לאחור; הגנה מפני התקפה מכל הצדדים בו-זמנית הפכה בריקוד ל-סאו טאנג, או "סיבוב הקרוב לרצפה כמו מטאטא שמקיף את כל האולם".

זה לא שהאחד התפתח והפך לשני. אלא, כשטכניקה מסוימת משמשת ללחימה היא נחשבת לאמנות לחימה, וכשהיא משמשת למטרות אזרחיות היא נחשבת לריקוד. בשפה הסינית אף יש רמז לכך – הסימנייה ווּ (wu) ב- ווּ שוּ (wu shu - אמנויות לחימה) והסימנייה ווּ (wu) ב-ווּ דאוֹ (wu dao - ריקוד) נכתבות באופן שונה אך מבוטאות בדיוק באותו אופן.

הבדל שישי: השפעה תרבותית

בלט, מהמערב, וריקוד סיני קלאסי, מהמזרח, נוסדו מתוך מסורות תרבותיות שונות. הבדל זה אינו מוחשי, אך אולי דוגמה תעזור להמחיש זאת.

בתרבות המערב, כאשר מתקרבים לאדם עמו רוצים לשוחח, בדרך כלל הולכים אליו בקו ישר. בתרבות המסורתית של המזרח, ניגשים לאותו אדם באופן עקיף, במסלול מעגלי. 

ניתן לראות הבדל זה באופן שבו הבלט מדגיש תנועות נפרדות, בקווים ישרים, ואילו ריקוד סיני קלאסי שם דגש על תנועות מעוגלות וממושכות, בלי הפסקות. גם לבלט יש תנועות ותנוחות מעוגלות באופן מושלם, אבל בריקוד סיני קלאסי המעגליות היא תכונה בסיסית המחלחלת לכל התנועות.

לדוגמה, תנועת "מעגל הספרה שמונה" (ba zi yuan) היא תנועה הדומה לסרט של התעמלות אמנותית. כדי לנוע קדימה, התנועה נפתחת בצעד לאחור, וכדי לנוע שמאלה היא נעה תחילה ימינה – יחד נוצרת הספרה שמונה. תנועה זו יכולה לבוא לידי ביטוי במחוות יד קטנות או בסיבוב גדול ופתוח של כל הגוף, דבר המוסיף רמות של מורכבות אף לתנועות הזעירות ביותר של הריקוד הסיני הקלאסי.

הבדל שביעי: עבודת הרגליים של הרקדניות

הבדל אחרון שניתן לזהות בקלות הוא האופן בו רקדניות נעות על הבמה. בבלט, התנועה לרוב נעשית על קצות האצבעות (פוינט), ברגל ישרה לחלוטין, עד לקצות הבהונות. לעתים, רקדנית בלט תנוע בצעדים רחבים ודרמטיים מאוד המדגישים פתיחות.

בריקוד סיני קלאסי, למעט בעת ביצוע טכניקה מסוימת, הרקדניות נעות בצעדים מהירים וקטנים מהעקב לבהונות. זה לא נראה כמו הליכה, אלא יותר כאילו הן מחליקות לאורך הבמה. התנועה כה מהירה וחלקה שהיא גורמת לרקדניות להיראות כאילו הן מרחפות על ענן.

אוצרות אוניברסליים

צורת ריקוד אחת מוכרת יותר, ואילו האחרת פחות ידועה, ובכל זאת עתיקה יותר. למרות ההבדלים, הן לבלט והן לריקוד הסיני הקלאסי היכולת לספר סיפורים בבהירות ולרגש אותנו באמצעות אמנות יפה.

לפניכם מספר מקורות נוספים שיעזרו לכם להכיר את הריקוד הסיני הקלאסי. אך אין כמו לחוות זאת הופעה חיה.