קרוב לוודאי שיצא לכם לראות מאסטרים אגדיים של קונג פו, בין אם דובי פנדה מצוירים או אחרים, מניפים אגרופים בזעם בעודם מרחפים באוויר ומבצעים טכניקות מרהיבות בעלות שמות מעולם הטבע ("הפרפר", "בעיטת הלוטוס", "הטורנדו"). אבל האם ידעתם שתנועות אלה מופיעות גם בריקוד הסיני הקלאסי?

במבט ראשון יש דימיון רב בין הריקוד הסיני הקלאסי ואמנויות הלחימה (קונג פו או ווּ-שוּ, בסינית). קיימת חפיפה בצורת העמידה ובתנוחות, והטכניקות בשניהם דורשות גמישות, קואורדינציה וזריזות. ייתכן שראיתם שכלי נשק מסורתיים – מקלות, חניתות, חרבות ועוד – משמשים הן באמנויות הלחימה והן בריקוד הסיני. מדוע? משום ששתי צורות האמנות מושרשות באותה תרבות עתיקה.

כשאמנויות לחימה, ווּ-שוּ (wushu), הופיעו לראשונה בסין לפני אלפי שנים, ההיפוכים והטכניקות שלהן השפיעו עמוקות על צורות אמנות אחרות, ביניהן האופרה והריקוד הסיניים. צורות אמנות אלה לקחו תנועות שבמקורן נועדו לשדה הקרב ושינו אותן לאלמנט בידורי בחגיגות שונות – מחגיגות יום-יומיות ועד לסעודות מלכותיות. עם חלוף הזמן, אמנויות הלחימה והריקוד הסיני הקלאסי התפתחו לצורות האמנות המקיפות והנבדלות שאנו מכירים כיום.

אף על פי שמדובר בצורות אמנות נפרדות, הריקוד הסיני הקלאסי ואמנויות הלחימה נראים לעתים דומים. כיצד אם כן נוכל להבדיל בין אותם "אחים קדמונים"?

רמז ראשון: המניע שבסיס התנועה

כשמנסים להבדיל בין ריקוד סיני לאמנויות לחימה, השאלה הראשונה שיש לשאול היא: מהו המניע של התנועה?

אמנויות הלחימה המסורתיות עוצבו אך ורק כדי לשמש בקרב ובלוחמה. כל תנועה משמשת להתקפה או לחסימת התקפה. אם לא תפעל במהירות, תובס. לכן אמני הלחימה המסורתיים אינם מוסיפים כל תנועות עודפות – הם מוסיפים רק תנועות שמבטיחות את הישרדותם.

ואילו לריקוד הסיני הקלאסי, שעוצב במיוחד לעולם הבמה, נוספו עיטורים. התנועות אינן עניין של חיים ומוות, אלא אמצעי הבעתי. הריקוד הסיני הקלאסי, עם אוצר המילים העשיר שלו, יכול לתאר כל רגש באמצעות שפת גוף (שפה אוניברסלית). לעתים ניתן לראות סגנונות ריקוד הכוללים תנועות של חילופי מהלומות, אבל אלו רק לצורך תיאור נושא הריקוד.

רמז שני: הצורך במהירות

שלא כמו בסין העתיקה, כיום רוב אמני הקונג פו אינם משתמשים במיומנויותיהם ללחימה ממשית, אלא מדגימים מהלכי קרב באירועים שונים, ביניהם גם מופעי במה – ממש כמו ריקוד. זה מוסיף קושי להבחנה בין שני ה"אחים".

אבל הנה טיפ נוסף: נסו להבחין כמה מהירה תנועתו של האמן. ברוב אמנויות הלחימה, ככל שאתה מהיר יותר כך טוב יותר (טאי צ'י הוא יוצא דופן). אף שבתנועות הקונג פו יש בהחלט זרימה ומקצב, רוב התנועות דורשות כוח מתפרץ וזריזות, ויש לבצען במהירות הברק.

ואילו בריקוד סיני קלאסי, על הרקדן להדגיש את ההיבט האסתטי של כל תנועה. אם ינוע מהר מדי, הקהל לא יוכל ליהנות מפרטי ההופעה. לעתים, כדי להביע רגש, נדרשת תנועה איטית וממושכת במיוחד, המסתיימת כמעט בעצירה באוויר, לפני שהיא ממשיכה בכיוון הנגדי. תנועות אלה, אף שהן מעודנות, נראות מאופקות כמעט עד קצה היכולת.

רמז שלישי: תנועה ארוכה או קצרה?

הבדל ברור נוסף הוא אורך התנועה. התנועות של אמנויות לחימה נוטות להיות קצרות ומרוכזות, החל מתנוחת העמידה והבעיטות ועד לסחרורים באוויר (שכן תנועות ארוכות במיוחד משאירות את הלוחם חשוף להתקפה ולפציעה). תנועות הריקוד הסיני הקלאסי, לעומת זאת, הן תמיד פתוחות וארוכות יותר.

כך שאם אתם מבצעים תנועות של אמנויות לחימה, נסו להאט ולמתוח אותן, וזה יראה כמעט כמו ריקוד. אם אתם רוקדים, זרזו את התנועות והוסיפו להן כוח, ואולי גם אתם תהפכו למאסטרים של קונג פו.

לסיום - שני ווּ (Wu)

במשך 5,000 השנים האחרונות, שני ה"אחים" גדלו זה לצד זה עם שמות כמעט זהים. זאת משום שהסימנייה לריקוד (舞) והסימנייה לאמנוית לחימה (武) מבוטאות שתיהן כצליל ווּ (Wu). ההבדל באופן בו נכתבות שתי הסימניות מבטא גם את ההבדל באישיותן.

כאשר מפרידים בין שני חלקי הסימניה "ווּ" (武) של אמנויות לחימה, החלק הימני דומה לסימניה 戈 שמבטאת כלי נשק, ואילו הרכיב השמאלי 止 מסמל עצירה. לכן, ההגדרה האמיתית של אמנויות לחימה היא לעצור את הלוחמה ולהאבק למען ההרמוניה והשלום.

מצד שני, הסימניה "ווּ" (舞) של "ריקוד" התפתחה מסמל של אדם בעל זרועות, שבמשך הזמן נוספו לו גם רגליים. יש משפט  משעשע בסינית עתיקה: שואו ג'י וו ג'י זו ג'י דאו ג'י (“手之舞之足之蹈之”). שבתרגום מילולי אומר "לרקוד עם הידיים ועם הרגליים שלך", אבל פירושו האמיתי הוא שכשלא מתאפשר להביע דבר מה באמצעות שיר או באמצעות מילים, מדוע לא לרקוד אותו?

ובריקוד הסיני הקלאסי ניתן לתאר כמעט כל דבר – שמחה, יופי, חמלה או שלווה – אותה שלווה אליה שואפת להגיע גם אמנות הלחימה.