מאז שכתבתי את הבלוג הראשון שלי לפני שש שנים, על תפקידים שביצעתי בגיל 18 בתור גברים מזוקנים, חזרתי לבמה פעמים רבות כאדם זקן – מקווה שחכם יותר בכל פעם.

ב-2010 שיחקתי את שיאו הה, השר המייסד של שושלת האן. ב-2011 גילמתי את אב המנזר הזקן שגירש את הנזיר השתיין לו ג'י-שן. ב-2013 בתי נחטפה בשוק על ידי שודדים. ב-2014 ירדתי מהשמיים כדי להעניק לילד הפלא נה ג'א את הגלגל הקוסמי הקסום. בשנה שעברה, הזקנים שלי היו לבנים, אפורים וזהובים כשהחלפתי תפקידים מטאואיסט זקן לנזיר בודהיסטי זקן וממנו למלך הדרקון של הים.

גיליתי שכשאני מגלם אדם זקן, החוויה לעולם אינה מתיישנת. השנה אגלם שלושה מאסטרים טאואיסטים שונים שלכל אחד מהם זקן ייחודי משלו. אבל אני בטוח ששום דמות אחרת לא זכתה אף פעם להערצה, לא הייתה כה משמעותית על הבמה ולא פסעה לאט כמו הזקן האולטימטיבי, האב הקדמון של כל הטאואיסטים, "המאסטר הזקן" לאו-דזה.

הזקן והמיתוס

לאו-דזה, מאוית לפעמים גם "לאו-טסה" או "לאו-צה", אך האיות המקובל כיום הוא לאו-דזה. מדוע הוא נחשב לזקן האולטימטיבי? ראשית, אנחנו אפילו לא יודעים את גילו. לפי אחת האגדות הוא נולד עם שיער לבן לאחר ששהה ברחם אמו במשך 81 שנים. אגדות אחרות מציינות שהוא עבר את גיל 200.

מעט מאוד ידוע על חייו של לאו-דזה, מעבר לכך שהוא חי במאות השישית והחמישית לפני הספירה, עבד כספרן בארכיון הקיסרי של שושלת ג'ואו ונפגש ככל הנראה עם קונפוציוס לדיונים פילוסופיים. מאוחר יותר בחייו הוא כתב את ה-"דאו דה ג'ינג" - היצירה המכוננת של הטאואיזם.

ספר ה"דרך"

ספר הפרוזה הזה מכיל את מהות החכמה הטאואיסטית. הוא ידוע גם בשם "דאודג'ינג" (dào dé jīng 道德經), המתורגם ל-"הספר של דרך המידות" והוא אחד מהספרים המתורגמים ביותר בעולם. ביצירת המופת הזו לאו-דזה מסביר, פעמים רבות באמצעות פרדוקסים פואטיים, את השקפותיו לגבי חוקי היקום, הטבע והאדם. למעשה, המילה הסינית ל"מוסריות" נגזרה משם הספר – "דאו-דה".

  דאו קה דאו, פיי צ'אנג דאו (。dào kě dào, fēi cháng dào ,道可道 非常道)

“הטאו הוא הדרך שבה אפשר ללכת, אך היא אינה דרך רגילה”

- היא שורת הפתיחה של הספר "דאו דה ג'ינג".

הזקן נולד מחדש

בערך 2,500 שנה לאחר מותו, לאו-דזה נתן השראה לריקוד במופע של שן יון 2017: "להעניק את הטאו". הוטל עלי את התפקיד של החכם הגדול.

איך אוכל להתכונן, לא כל שכן לבצע בצורה הולמת, תפקיד היסטורי ואפילו מקודש שכזה? צללתי למעמקי היצירה העתיקה, פענחתי את הטקסט הסיני המקורי (זה יופייה של השפה – אלו אותן מילים שמשמשות אותנו גם היום) וחקרתי מספר תרגומים שלו לאנגלית. כששקעתי עמוק במילותיו, יכולתי להתחיל להטמיע את עצמי בדמותו ולגלות את ה"מילים שאינן נאמרות" שאני צריך לריקוד שלי.

מהן "מילים שאינן נאמרות?" כפי שאמר החכם הגדול בעצמו, "מי שיודע אינו מדבר. מי שמדבר לא יודע". מילים שאינן נאמרות (潛台詞, צ'אן טאי צ'י) הן מילים שמשמעותן מרומזת. אלו רמזים מנטאליים שעוזרים לשחקן דומם - לרקדן – להעביר בבהירות רבה יותר את רצף העלילה, להביע את הרגש טוב יותר באמצעות תנועות הריקוד ולהתבטא באקספרסיביות באמצעות תנועת הגוף. שילוב בין משחק לריקוד כדי לספר סיפור, עומד בבסיסם של קטעי הריקוד העלילתיים הקצרים של שן יון, שביצועם מתאפשר הודות לרבגוניות של אוצר המילים הייחודי של הריקוד הסיני הקלאסי.

לרקוד עם מילים שאינן נאמרות

כשסיפורו של לאו-דזה נפרש על הבמה בכל מופע, מעבר לתנועות הגלויות לעין שלי, אני גם מקשיב לקולי הפנימי.

בתחילת הריקוד עלי לכתוב באופן סמלי 5,000 מילים על מגילות במבוק ריקות, בקצב של שמונה רביעיות. אם בעיני רוחי אראה את המגילות האלו ריקות זה יהיה בזבוז גמלוני של מוסיקה ושל רגשות, אז אני מעדיף לדמיין את המילים מופיעות במגילה ומחקה בתנועות פנטומימה את כתיבת השורות: "האדם שומר על חוקי הארץ, הארץ מתנהלת בדרך השמיים, השמיים מתנהלים בדרך הטאו, הטאו מחקה את דרך הטבע".

אני פותח מגילת במבוק נוספת, מהרהר ומהסס, כפי שאני מדמיין שלאו-דזה עשה בעבר, כדי להפוך את הבלתי מוחשי למוחשי ולהתחיל מחדש: "מסתורין בתוך מסתורין, הדלת לכל הפלאות". ברגע שאני משלים את הכתיבה השמיים נפתחים באושר ובני אלמוות יורדים לארץ בחגיגיות. כשאני עומד בחלקה האחורי של הבמה ויחד עם הקהל סופג את ריקודן החינני של הישויות השמימיות, אני מדמה לעצמי שאני באמת רואה את משמעות המילים שן יון – "יופיין של ישויות שמימיות רוקדות".

לאחר שהאלוהויות חוזרות למשכנן השמימי, שוב בספריה שלי, מופיע פקיד רשמי אפל. הוא רוצה את המגילות. נואשות. הוא מנסה לפתות את לאו-דזה בכסף ובנשים בתמורה למגילות, אך ללא הועיל. בלתי נמנע ש"מי שפועל מתוך תשוקה ייכשל, מי שינסה לאחוז יפסיד", בעוד "האדם הנעלה מדגיש את העיקר ולא את השטחי. נשען על הפרי ולא על הפרח".*

לאו-דזה פונה מערבה, נחוש לעזוב את סין. הפקיד הרשמי ומשרתו בעקבותיו. לאו-דזה, רוכב על השור שלו, ולצידו המשרת שלו, ממשיכים במסעם, בנחת.

בשערים המערביים של מעבר האן-גו ממתין ללאו-דזה שומר נועז בשם ין-שי (אותו גילם הרקדן הראשי רוקי ליאו) ואף על פי שהוא עדיין לא יודע על כך, השומר עתיד להפוך לדמות חשובה מאוד.

כשלאו-דזה מתקרב, השומר מבחין בקרן אור סגולה המבשרת את הגעתו של אדם קדוש. המקומיים מקבלים בברכה ובריקוד קבוצתי את פניו של לאו-דזה, וחגיגות נפתחות על פני האדמה, חגיגות שמשקפות את אלו שקדמו להן בשמים.

בדיוק באותו רגע מופיעים הפקיד הרשמי ומשרתו, והפעם הם כבר לא מתמהמהים. בחרבות שלופות הם רודפים ישירות אחרי לאו-דזה והנער המתלווה אליו, הנושא את הכתב הקדוש. ין-שי חוסם את הדרך כדי להגן עליהם, ונפגע מחרבו של הפקיד. לבסוף, לוחמיו של ין-שי רודפים אחרי הפקיד הרשמי ומשרתו, והם בלא ספק יאלצו לשלם על מעשיהם.

לאו-דזה מסתובב ורואה את השומר האמיץ ין-שי שוכב מחוסר הכרה על הארץ, פצוע אנושות. אני שולף את שיקוי הדלעת הטאואיסטי שלי ומטפטף מספר טיפות של סם החיים כדי לרפא אותו.

ין-שי מתעורר לחיים ונדהם לגלות שהוא בסדר. הוא כורע ברך לפני לאו-דזה בהכרת תודה ושוב ושוב מתחנן בפני החכם שילמד אותו. "כשתלמיד נעלה שומע על הטאו, הוא שואף ללכת בו בנחישות".

המאסטר מרוצה מהתלמיד שלו וכשהוא משוכנע שמצא מישהו שבאמת יעריך את עבודתו, הוא מפקיד בידיו המושטות את המגילות יקרות הערך.

בכך הושלמה משימתו של לאו-דזה. הוא משאיר את חכמתו לעולם ורוכב לעבר השקיעה, ומאז הוא לא נראה עוד, לעולם.

הדרך והכוח

עם חלוף הזמן, השפעתו של לאו-דזה הגיעה גם למערב. היא גם הגיעה אפילו לגלקסיה רחוקה רחוקה. כן - ג'ורג' לוקאס למד טאואיזם לפני שיצר את "מלחמת הכוכבים".

האם אי פעם חשבתם מדוע הג'דיי לובשים גלימות לבנות, מתאמנים באמנויות לחימה ובמדיטציה, משתמשים בחרבות ובכוחות על טבעיים כדי להגן מפני כוחות השחור ומאסטר יודה מדבר תמיד בתחביר מבולבל? ייתכן שיש כאן קשר כלשהו...

השוו את תיאור "הכוח", כפי שמציג אותו אובי-ואן-קנובי:

"זהו שדה אנרגיה שנוצר על ידי כל הדברים החיים. הוא עוטף אותנו וחודר לתוכנו. הוא קושר יחד את הגלקסיה כולה".

ואילו הטאו, כפי שנכתב על ידי לאו-דזה:

"יש משהו שהוא מושלם באי הסדר שלו, שנוצר לפני השמיים והארץ. הוא עומד לבדו ואינו משתנה. הוא מסתובב לנצח מבלי להתעייף. הוא נחשב לאם כל הדברים. אינני יודע את שמו, אני קורא לו טאו”.

הדרך והנשא

אחת הציטטות האהובות עלי, אף על פי שהיא אינה של לאו-דזה, מתמצתת את הרעיון של הטאו ובאה לידי ביטוי כמעט בכל היבט של התרבות הסינית המסורתית. היא לקוחה מ"אי צ'ינג", ספר התמורות: “מה שמטאפיזי בצורתו הוא הטאו. מה שפיזי הוא רק הנשא”.

בדיוק כמו שהגוף האנושי נושא את הנפש, מגילות הבמבוק נושאות את דברי החכמה של לאו-דזה. תנועות הריקוד נושאות את הרגשות, בעוד שריקוד כצורה אמנותית נושא חוויה יפהיפיה שמעבר לצורה. הבמה היא הנשא של המופע שלנו, מופע שנועד להחיות את התרבות העמוקה שלאו-דזה מהווה חלק ממנה, מופע שנושא את המהות של התרבות הסינית המסורתית. כך, באמצעות הנשאים האלו אנו מקווים לתפוש את הדרך, את הטאו.

כחכם גדול כמו שהיה, ייתכן שהוא ידע. ייתכן שלאו-דזה ידע מלכתחילה שאלפיים וחמש מאות שנה לאחר שרכב אל המערב, הוא יופיע על במות ברחבי העולם כדי להעביר את חכמתו, ובשקט יאפשר לעולם לדעת כי הדרך מוכנה כדי ששוב נעבור בה.

*קיימים עשרות תרגומים של הספר הזה והם שונים מאוד זה מזה כיוון שחלקים כה רבים של הטקסט הזה פתוחים לפרשנויות. רבות מהמובאות המתורגמות שציטטתי כאן הן מהמקורות הבאים, אף על פי שבחלק מהמקרים שיניתי מעט את התרגום: הם לקוחים מתרגומו של צ'ארלס מילר ומתרגומו של רוברט אינו. 

1. מאי 2017